יום ראשון, 1 בינואר 2012

תוכנית 4: מה זאת תפילה עם הרבָּה סטייסי בלנק

אורך התוכנית: 43 דקות

וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. (במדבר, יב, 10-13)

מה אומר הסיפור הזה לאדם דתי במאה ה-21? זאת השאלה ששאלתי את סטייסי בלנק. למה את מתפללת תפילת רפואה? האם את באמת מצפה להתערבות אלוהית במהלך המחלה?

סטייסי בלנק היא אישה מאמינה, אישה דתיה, עד כדי כך שהיא בחרה במסלול בחיים הדתי ביותר: רבנות. היא הרבָּה של קהילת דרכי נועם, קהילה רפורמית ברמת השרון. אולי בגלל שהתנועה הרפורמית בישראל קטנה ולא מאד מוכרת, רבנים רפורמיים בדרך כלל מתבקשים להצדיק את דרכם, להסביר למה הם מספיק דתיים. אבל זה לא מה שביקשתי מסטייסי; רציתי שהיא תסביר לי למה היא כל כך דתיה. זאת לא היתה שיחה על רפורמה לעומת אורתודוקסיה, לא שיחה על אישה-רבה מול הדרת נשים. זאת היתה שיחה על דתיות לעומת חילוניות אתאיסטית, בין שתי נשים שיש ביניהן הרבה מהמשותף, כל עוד לא מזכירים מילות גסות כמו אלוהים.

בנוסף לקטע מבמדבר, דיברנו גם על הטקסטים הבאים:
תהילים צ"ו, 1-2:
שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ: שִׁירוּ לַה' בָּרֲכוּ שְׁמוֹ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ:

הרמב"ם, מורה נבוכים (ההדגשות שלי):
וכיון שכל אחד הבין שאין להגיע להשגת מה שיש בכחנו להשיג כי אם על ידי השלילה, והשלילה אינה מסמנת מאומה בשום אופן מאמתת הדבר אשר נשלל ממנו הדבר שנשלל, אמרו כל בני אדם בהדיא, החולפים והעתידים, כי ה' יתעלה לא ישיגוהו השכלים, ולא ישג מה הוא כי אם הוא, ושהשגתו היא אי היכולת להגיע לחקר השגתו. וכל הפילוסופים אומרים: הוארנו בהודו, ונעלם ממנו מעוצם גלויו, כמו שנעלמת השמש לפני הראות שהיא חלשת מלהשיגה. וכבר האריכו בזה במה שאין תועלת לחזור עליו כאן, והיותר בהיר בכל מה שנאמר בענין זה אמרו בתלים "לך דמיה תהלה" (תהלים סה ב), פירושו הדומיה ביחס אליך היא התהלה, וזו בהירות עצומה מאד בענין זה, לפי שכר דבר שנאמר וכוונתנו בו לרוצם ולהלל מצצא בו שגיאה כל ש כל שהיא כלפיו יתעלה ונרגיש בו מגרעת מסויית, ולכן השתיקה טובה יותר, וההסתפקות בהשגות השכל כמו שצוו השלמים ואמרו אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה (תהלים ד:ה).

מתוך כתביו של אברהם יהושע השל, הוגה בן המאה ה-20:
אנו מתחילים בתחושת פלא ואנו מגיעים אל התדהמה הרדיקאלית. התגובה הראשונה היא יראה וכבוד, פתיחות למסתורין הסובבים אותנו. בהמשך מציפה אותנו המודעות לנצחי שבחי היום-יום.
לאה גולדברג, מתוך השיר למדני אלוהי:
למדני אלוהי
ברך והתפלל
על סוד, עלה קמל
על נוגה פרי בשל
על החירות הזאת
לראות לחוש לנשום
לדעת לייחל להיכשל

--

מי שטרם נחה דעתו מהשימוש במונח רבה לאישה-רב, מוזמן לקרוא עוד על הדיון במאמר של שחר אילן בהארץ או בויקיפדיה. הערך בויקיפדיה גם יילמד אתכם על ההיסטוריה של הסמכת נשים לרבנות.

2 תגובות:

  1. אני מאוד מזדהה עם תחושת הניכור לתפילות. גם אני בזמן האחרון משתדל להמנע ממצבים של תפילה. אין לי בעיה עם מסורות של לאכול כל מיני דברים או להדליק נרות וכו', אבל אני חש אי נוחות גוברת מהרעיון של להלל ולהאדיר ולהתרפס בפני ישות שאני לא מאמין שקיימת וכנראה שלא הייתי רוצה שום קשר איתה אם היא היתה קיימת. אישית אני משתדל להמנע מהשתתפות פעילה במצבים כאלה.

    בין ההגיון לאמונה פעורה תהום, וכמה שהמאמין אינטלגנטי יותר התהום בולטת יותר כשהיא מתגלה. במצב שאת היית בו כשהמרואיינת מתחילה לדבר על תפילות שמכוונות לכותל ונשמות ושאר ירקות אני הייתי מתקשה לחשוב על תגובה לא מעליבה. דתיים "פשוטים" אומרים דברים לא נכונים, כמו שהעולם בן 6000 שנה לערך או שכולנו צאצאים של אדם המקראי. דתיים אינטלגנטים יותר אומרים לפעמים דברים שהם אפילו לא לא נכונים (Not even wrong) בנסיונות שלהם לפשר בין האמונה למציאות.

    השבמחק
  2. התכנית גרמה לי לחשוב. אמנם לא על רצון להשתתף בתפילה, אבל העלתה בי שלל מחשבות אחרות. בכך עמדה בהבטחתה ל'רדיו רעיונות' :-)
    מאוד אהבתי את הזווית האישית בראיון שהוסיפה משהו מאוד מיוחד לתכנית.

    השבמחק