יום שבת, 1 באוקטובר 2011

תוכנית 1: זיכרון ושכחה בעידן הדיגיטלי עם אבנר קשתן


אורך התוכנית: 33 דקות

בתור מישהי שמרגישה די טוב עם טכנולוגיה (פרט לשינויים התכופים בפייסבוק), אני נוטה לחשוב עליה בתור דבר טוב. אבנר קשתן דיבר איתי על הספר Delete: The Virtue of Forgetting in the Digital Age מאת ויקטור מאייר-שנברגר, והכריח אותי לחשוב קצת על מורכבות ההשפעה של הטכנולוגיה על החברה.

אבנר הוא לא טכנופוב. הוא מגדיר את עצמו כמי שכמעט נולד לתוך הטכנולוגיה, הוא חי אותה ואוהב אותה. הוא מדבר על היתרונות שהטכנלוגיה מביאה לנו, ואיך הם קשורים באופן בלתי נפרד באתגרים שבה.

ברירת המחדל של הזיכרון האנושי היא לשכוח. אנחנו שוכחים הרבה יותר ממה שאנחנו זוכרים, ואף טכנולוגיה לאורך ההיסטוריה לא שינתה את זה. עד המחשב. בעולם הדיגיטלי, ברירת המחדל היא לזכור. אנחנו לא רגילים לזה. אנחנו "מהגרים לעולם הדיגיטלי". איך זה ישפיע עלינו בעתיד? האם אנחנו יכולים לשלוט בדרך שבה הטכנולוגיה משנה את חיינו?

הבלוג של אבנר קשתן הוא אקלקטיקה אהובתי. הוא גם בטוויטר

הוזכרו בתוכנית בין השאר:


"זיכרון ללא קץ", תסמונת האנשים שאינים יכולים לשכוח. התוכנית "60 דקות" של CBS הקדישה פרק לנושא. אפשר לצפות בו כאן.

פנאופתיקון, בית הסוהר שהגה ג'רמי בנת'ם, בויקיפדיה

David Lyon כותב על Surveillance Culture

המאמר Technology Today: Utopia or Dystopia  מאת Langdon Winner

9 תגובות:

  1. מאד מאד מעניין. תודה לכם.

    השבמחק
  2. תוכנית מעניינת! החכמתי מהתובנות על פרטיות, תרבות וטכנולוגיה שהצגתם. תודה.

    השבמחק
  3. כמו־כן, האינטרנט, החיפוש, הזמינות והמיידיות, כמו בסמארטפונים, מאפשר לנו כמעט לזכור דברים שמעולם לא ידענו.

    השבמחק
  4. מברוק על הפודקאסט החדש. התכנית מצויינת, נהנתי להאזין.
    הערה קטנטנטונת:
    יש להבדיל בין שני נושאים שונים שעלו בשיחה ואולי לא הופרדו כראוי. אחד הוא ההבדל בזיכרון בעולם הדיגיטלי והשני הוא הבדל בגודל, אופן ומהירות התפוצה של מידע בעולם הזה. ממה שאני זוכר מההאזנה, רוב הבעיות שנידונו בתכנית (הקשורות לחיינו) היו קשורות לבעיות תפוצה ולא לבעיות של זיכרון שלא נמחק, וזה למרות הדגש בכותרת ובהקדמה של הפרק על זיכרון (למשל דוגמת המורה שפוטרה עקב תמונה בפייסבוק או שורה בטוויטר מתוך שיחה אישית שבעצם זמינה לכל אדם). יש לזכור שרב הבעיות הללו היו יכולות לקרות גם לפני מאה שנים עקב חשיפה של תמונה מביכה או מכתב אישי חושפני אך ההבדל הוא בגודל ומהירות התפוצה ובאופן התקשורת בין אדם לחברו (במדיה). ישנם כמובן בעיות נפרדות שקשורות לכך שהמידע ברשת לעולם לא נמחק והוא הוזכרו בשיחה אבל פחות.

    השבמחק
  5. @אורן:
    יש משהו בדבריך, והבעיה מגיעה מהספר, לדעתי. אפילו אמרתי על זה משהו בשאלות שלי. מאייר-שנברגר הולך חזק על המטאפורה של הזיכרון, כל הניתוח שלו מבוסס עליה, אולי בגלל שזה החידוש שלו, לעומת כותבים אחרים בנושאים דומים. הוא מייחס ל"זיכרון" הזה כמה תכונות - אחת מהן היא שהוא לא נמחק (ברירת המחדל היא לזכור), אבל בנוסף יש תכונות נוספות חדשות כמו איחזור מהיר (שאבנר הזכיר ברעיון), גלובליות/מהירות הפצה (כמו שאמרת) וכו'.

    השבמחק
  6. היי, אורן.
    לדעתי, הסוגיות של ההפצה והתקשורת המיידית מגולמות בתוך המונח "זכרון", בהקשר הזה. בסופו של דבר, זכרון זה פונקציה של שליפת המידע, לא של שמירתו. אז כן, גם לפני מאה שנה תמונה מביכה היתה מביכה, אבל אם אם היא היתה יושבת בארון של מישהו, היא היתה "נשכחת" הרבה יותר משהיא היום, כשהיא ניתנת לשליפה מהירה מהזכרון החיצוני הקולקטיבי באופן פשוט ומיידי, ואפילו מקרי.

    השבמחק
  7. מברוק! נהניתי מאוד להאזין. יישר כוח, מחכה לתוכניות הבאות.
    זה גם התחבר לי מצוין לדיון שניהלתי בפורום כלשהו ממש בשבוע שעבר – מסתבר שיש אנשים שלא מצליחים להבין למה אנשים לא כותבים בשמם האמיתי (המלא) באינטרנט אלא מגיבים בכינוי או בשם בדוי. הצעתי להם את הקישור, מקווה שייכנסו לשמוע.

    הערה טכנית: הפתיח נשמע חזק וברור ובאיכות סאונד טובה, ואז הריאיון עצמו היה חלש בהרבה (מבחינת הווליום, נאלצתי להגביר למקסימום וגם אז זה היה גבולי) וגם איכות ההקלטה הייתה טובה פחות (והיה לא מעט הד). אני מבינה שאלה כנראה חבלי לידה, אבל כשעורכים את הפתיח לריאיון כדאי לאזן ביניהם.

    השבמחק
  8. [...] של לאיפה המידע הזה יגיע, כמו המקרה שהזכרתי בביקור שלי בפודקאסט הכוורת (פרסום מוצלב חסר בושה!). ומנגד, אנשים בקצה השני של [...]

    השבמחק